החלטה בתיק רע"פ 10566/03

1.        לשלמה כהן (המבקש מס' 1) היה משרד הנהלת חשבונות בשם "סיגמא יועצים", בו עבד גם נתן יורקוביץ, רואה חשבון (המבקש מס' 2). בשנת 1997 הוגש נגד השניים כתב אישום, המייחס להם - על-פי האמור בהכרעת הדין של בית משפט השלום - 272 עבירות על סעיפים 117(א)(3) ו- 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, בקשר עם סעיף 69 לחוק האמור; 216 עבירות על סעיף 117(ב)(4) בקשר עם סעיף 38 לחוק האמור ו- 93 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.        ההליך אשר התקיים בבית משפט השלום ארך כארבע וחצי שנים, אשר במהלכן כפרו המבקשים בכל האישומים, למרות שהודו בחקירה מפורשות ברוב העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. התארכות ההליך נבעה גם מכך שבמהלך תקופה זו התקיים הליך מקביל, אשר נבע מבקשתם של המבקשים לגילוי תיקי הביקורת, תיקים אישיים ותלונות של העוסקים נשוא האישומים, שהיה בגילוים, לטענתם, כדי לסייע להגנתם. בית המשפט (השופט אלרון) דחה בקשה זו, וערר אשר הוגש בעקבות הדחייה לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא (על ידי השופט פינקלמן). לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים ניתנה הכרעת דין מפורטת מפי השופט אלרון, ונגזר דינם של המבקשים. השופט אלרון דן בהכרעת דינו בכל אישום ואישום, תוך שהוא מזכה את המבקשים בכל מקרה אשר בו נתגלה לו ספק, ולו הספק הקל ביותר.

           בסך הכל, הורשע כהן בהכרעת הדין ב- 101 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף, 80 עבירות על סעיף 117(ב)(4) לאותו החוק ו- 28 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין; יורקוביץ הורשע ב- 178 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק ערך מוסף, 145 עבירות על סעיף 117(ב)(4) לחוק זה ו- 44 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין. בית משפט השלום השית על המבקשים מאסר של 48 חודשים - מתוכם 36 חודשים בפועל והיתרה על תנאי - וקנס כספי בסך 60,000 ש"ח או שמונה חודשי מאסר תמורתם.

3.        המבקשים ערערו, כל אחד על הרשעתו ועל חומרת עונשו; המאשימה ערערה על זיכוי המבקשים מעבירות אחרות בכתב האישום ועל קולת העונשים. בפסק הדין בערעור, מיום 6.11.2003, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו העובדתיות של השופט אלרון. בית המשפט ציין כי הערעור הנו, בעיקרו, ניסיון לשכנע את ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה ונסיון להתחמק מתוצאות הודאתם הברורה והמפורשת של המערערים בהודעות מפורטות, קודם שהחליטו לא להשיב עוד לחוקרים. בית המשפט קיים גם דיון נוסף בשאלות המשפטיות אשר עלו במהלך הדיון בערכאה הראשונה. טענות אלה, עניינן בבקשה לגילוי חומר החקירה, כאמור לעיל; פרשנות סעיף 117 לחוק המע"מ; משקל הודאות המבקשים בחקירתם; שאלת מעמדו של המבקש מס' 2 בעסק - שותף (כהגדרת הערכאה הראשונה), או שכיר (כטענת המבקש מס' 2).

4.        בבקשה זו חוזרים וטוענים המבקשים את הטענות אשר הועלו בבית המשפט המחוזי. עיינתי בפסקי הדין של שתי הערכאות ובטענות הצדדים ואיני רואה הצדקה להרשות דיון בעניין בגלגול שלישי. בתיק זה יש משקל רב בעיני להודאות בחקירה, הודאות שמותר היה לערכאה הראשונה לתת להן משקל.

           בבקשת רשות הערעור, מעלים המבקשים שש טענות מרכזיות: הראשונה, בענין עיון בחומר חקירה; השנייה, בענין פער בין הודעות בכתב של המבקשים בחקירתם לבין תוכן הקלטת החקירה; השלישית, בענין הקביעה שהמבקשים ביצעו חלק מן העבירות בצוותא; הרביעית, בענין פרשנות סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף; החמישית, בענין הנטל בהוכחת גניבה והששית - בענין ייצוג כפול, על ידי סניגור, הן של הנאשם והן של עדי תביעה.

עיון בחומר חקירה

5.        המבקשים ביקשו, מבית משפט השלום, לעיין בתיקי ביקורת, בתיקים אישיים במע"מ של לקוחות ובתלונות שהוגשו. הבקשה נדחתה, והמבקשים עררו על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי (ב"ש 1529/99). הערר נדחה, מטעמים כדלקמן: חלק מהחומר - לרבות החומר בתיקי הביקורת והחומר החשבונאי - הועמד לעיון המבקשים; יתר החומר אינו חומר חקירה; טענות המבקשים לגבי רלוונטיות החומר שלא הועמד לעיון לא היו אלא טענות בעלמא; ממילא, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, קיימת חובת סודיות כלפי העוסק.

6.        בערעורם על הכרעת הדין וגזר הדין, טענו המבקשים שוב לענין העיון. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתן, במסגרת הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתיק הפלילי העיקרי, להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בערר בענין עיון לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. בית המשפט המחוזי מצא כי אין צורך להכריע בשאלה זו; זאת, לאור עמדתו, לגופו של ענין, כי ממילא אין מקום להתערב בהחלטה בערר. נדחתה, בין היתר, טענת המבקשים לפיה לקוחות שהסכימו לאפשר עיון חזרו בהם מהסכמתם מאוחר יותר; זאת, לאור היותה טענה בענין עובדתי אשר לא הועלתה בפני בית משפט השלום. כך, לגבי החומר שנקבע לגביו שהועמד בפני המבקשים; בענין יתר החומר, בית המשפט המחוזי הסתייג אמנם מהקביעה בערר בענין חובת הסודיות לפי סעיף 142 הנזכר, תוך הצבעה על סייג בסעיף בענין חומר שנדרש לגלותו בהליך לפי חוק מסים, אך קבע כי,

"בסופו של דבר, הקביעה היא שהחומר הנוסף אינו חומר חקירה. בענין זה איני רואה מקום להתערב וזה הבסיס לדחיה של הטעון בענין זה".

7.        בבקשה שבפני, טוענים המבקשים כי יש מקום לדון בשאלה אם ניתן לטעון נגד החלטה בערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק הפלילי העיקרי. בנוסף, חוזרים המבקשים וטוענים נגד הקביעה שאין מדובר בחומר חקירה; בין היתר טוענים הם, כי העובדה שניתן לגלות חומר שנדרש לגלותו בהליך לפי חוקי מסים הופכת את החומר נשוא בקשת העיון שלהם לחומר חקירה. עוד טוענים המבקשים נגד הערת בית המשפט המחוזי, לפיה ניתן היה להביא לגילוי מסמכים במסגרת החקירות הנגדיות של הלקוחות שהעידו נגדם. כן חוזרים המבקשים על הטענה בענין סירובם המאוחר של לקוחות לאפשר עיון וטוענים, כי הן אם לקוחות הסכימו לגלות חומר הן אם לאו, למדינה יש חובת גילוי נפרדת ועצמאית.

8.        טענות המבקשים בענין עיון בחומר חקירה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. אין מקום בענייננו לרשות ערעור בשאלה אם ניתן להשיג על החלטה בערר לפי סעיף 74(ה) במסגרת הערעור על פסק הדין הפלילי העיקרי. אף בהנחה - ולא אביע עמדה בנושא - שמדובר בשאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית (ראו רע"פ 8867/03 מרציאנו נ' מ"י (טרם פורסם) ואסמכתאות שם), הרי השאלה אינה מתעוררת בתיק זה: כאמור, בית המשפט המחוזי, בפסק הדין בערעור, נמנע מלדון בשאלה לאור עמדתו לגופו של ענין, לפיה ממילא אין מקום להתערב בהחלטה שבערר. כלומר: בית המשפט המחוזי כלל לא דחה את טענת המבקשים בענין האפשרות להעלות בשלישית את נושא העיון, אלא החליט שלא להתערב בהחלטה בערר מטעמים אחרים. לענין טענות המבקשים לגופה של בקשת העיון: נקבע, על ידי שתי ערכאות, כי חלק מהחומר אינו חומר חקירה ונקבע, כממצא עובדתי, שהחומר נשוא הטענה הועמד לעיון המבקשים. בענין חומר החקירה, אין מקום לרשות ערעור.

הודעות המבקשים

9.        על-פי קביעתו של בית משפט השלום, המבקשים הודו בעבירות בחקירותיהם הראשונות בפני חוקרי מע"מ וקשרו עצמם לחלק מהעובדות המיוחסות להם בכתב האישום, כאשר בהמשך, הם סירבו לשתף פעולה ולהשיב באופן ענייני לשאלות החוקרים. בית משפט השלום מצטט הודעות של כהן, בהן הוא מודה מפורשות בזיוף דוחות של לקוחות ושל משרדו ומפרט מרכיבים עיקריים של טכניקת זיוף הדו"חות. כן מובאים ציטוטים מחקירת יורקוביץ, בה הוא מודה מפורשות בדיווחים כוזבים למע"מ ובביצוע חלק מהעבירות. מהכרעת הדין עולה, כי המבקשים טענו טענות בענין הודעותיהם, שהוגדרו על ידם כטענות בענין "משקל ההודעות לעומת קבילותן", כאשר המרכזיות שביניהן הינן, כי חוקרי המע"מ כתבו בהודעות כל מה שעלה בדעתם לכתוב במטרה להפיל את האשמה על רואה החשבון יורקוביץ וכי חוקרי המע"מ שינו הודעות לאחר עריכתן. בית משפט השלום עמד על כך שהמבקשים לא ביקשו לנהל משפט זוטא. כן קבע בית משפט השלום, כי החוקרים ביצעו עבודתם נאמנה. לענין משקל ההודעות, עמד בית משפט השלום על הלכות בענין המבחן הפנימי של הודאה וקבע, לענין המבחן החיצוני - דבר מה נוסף - כי על אף שניתן לעגן הרשעה בעבירות רבות באמצעות "דבר מה" בענין אחת העבירות בלבד, הוא רואה לנכון לבחון אם קיימת תשתית ראייתית מספקת לכל אחת ואחת מהעבירות בנפרד. אכן, כך עשה בית משפט השלום, ומחלק מהעבירות הורשעו המבקשים ומאחרות זוכו.

10.      על אף האמור, המבקשים טענו בערעור בפני בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום התעלם מכך שטענותיהם כוונו למשקל העבירות לעומת קבילותן. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. כן דחה בית המשפט המחוזי את הטענה שההודעות אינן משקפות את מה שנאמר בחקירה; זאת, לאור העובדה שמדובר בממצא מהימנות. בית המשפט המחוזי אף בחן, לגופן, את הטענות לפיהן קיימים פערים בין תמלילי החקירות לבין ההודעות בכתב שהוגשו כראיות. בית המשפט המחוזי הגיע - לאחר בחינה מדגמית מדוקדקת, אותה פירט בפסק דינו - למסקנה כי אין פערים מהותיים בין התמלילים לבין ההודעות, מעבר להבדלים הטבעיים שבין תמליל הכולל את תוכנם המלא של הדברים לבין סיכומם המתומצת בהודעה בכתב.

11.      בבקשה בפני, חוזרים המבקשים על הטענה לפיה, כביכול, הערכאות הקודמות התמקדו באי קיום משפט זוטא ולא התייחסו לכך שטענות המבקשים הופנו לענין משקל ההודעות. כפי שהובהר לעיל, גלוי על פני פסקי הדין של שתי הערכאות, כי אין בטענה זו ולא כלום, וממילא לא מתעוררת כאן שאלה חוקתית או ציבורית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. טענתם הנוספת של המבקשים בענין זה הינה כי אף אם אין הבדלים "מהותיים" בין התמלילים לבין ההודעות, יש בהבדלים הקיימים כדי להראות כי המבקשים לא הודו בעבירות. טענה זו אינה אלא תרתי דסתרי, והאמור בענין הטענה הקודמת בפני יפה אף כאן.

ביצוע בצוותא

12.      המבקשים טענו בפני בית משפט השלום, כי כהן היה הבעלים הבלעדי של "סיגמא יועצים" וכי רואה החשבון יורקוביץ לא היה שותף בעסק, אלא שכיר בלבד. בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע כי מעמדו של יורקוביץ היה כשל שותף בעסק לכל דבר וענין; עוד נקבע כי יש לראות בשני המבקשים מבצעים בצוותא של העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, זאת "על פי ההלכה אשר נקבעה בדנ"פ 1294/96",1365  משולם ואח' נ' מ"י, פ"ד נב (5) 1. לאור האמור, קבע בית משפט השלום כי הוא "רואה את [יורקוביץ], בין אם הוא שותף בחברת סיגמא ובין אם כשכיר בה, שותף מלא לביצוע העבירות...". בית משפט השלום קבע כי יורקוביץ היה מעורב בניהול תיקי העוסקים ובניהול "סיגמא יועצים" בכלל. והעיקר: בית משפט השלום קבע, כי

"למרות האמור לעיל, כי ניתן מבחינה משפטית לראות את שני הנאשמים 'כמבצעים בצוותא', לנוכח אופי העבירות וטבען, בחרתי לדון ולבחון את ענינו של כל אחד מ-2 הנאשמים באופן פרטני..." (ע' 701 להכרעת הדין).